דלג למרכז העמוד (מקש s) דלג לעמוד יצירת קשר (מקש 7) דלג לעמוד מפת האתר (מקש 8) דלג לעמוד נגישות (מקש 9)
גזעים קבוצה 2 - כלבי מולוסר / פינצ'ר-שנאוצר / הרים שוויצרי

דוג דה בורדו

דוג דה בורדו צילום אורית נבו
דוג דה בורדו

דוג דה בורדו - DOGUE DE BORDEAUX

שייך לקבוצה מולוסואידים, מטיפוס מסטיף

Posts

מאת: אורית נבו

תמונות : אורית נבו, אסף קנדלר, ליאת גטניו, יגאל פרדו

מידע כללי

הדוג דה בורדו הינו כלב בעל עוצמה רבה, עם גוף שרירי מאוד ועם זאת בעל הופעה כללית הרמונית. במבנהו הוא קרוב לקרקע, מוצק, אתלטי, רב-רושם ובעל הופעה מאוד מרשימה. מתייחד בראש אופייני, גדול, בעל עוצמה, פחוס, רחב, קצר למדי, בעל צורת טרפז במבט מלמעלה ומלפנים, כשאורכה של הזרבובית הינו בין שליש לרבע מכלל אורך הראש. בזכרים היקף הגולגולת שווה פחות או יותר לגובה בשכמות. בהקדמה לחוברת תקן הגזע נכתב "לדוג דה בורדו פנים קצרות, אולם לא עד למידה בה אלו אינן מאפשרות לו לנשום. הוא בעל מנשך סנטרי, אולם אל לנו להגזים תכונה זו עד כדי כך שתפגע בעוצמת לסתותיו. הוא בעל שפתיים משוכות מטה, אך הן גמישות וברות השבה.

הדוג דה בורדו חייב להיות מסוגל לנשוך מבלי שיפצע את שפתיו שלו. הקמטים מקנים לו את ההבעה שאין לטעות בה, אולם הם חייבים להישאר גמישים ולא להפוך לקפלים מתים, שאיבדו את היכולת לנוע ולהתיישר והופכים למקור לזיהומים". בהתאמה לכל מבנה הראש של הדוג דה בורדו גם כפתור האף צריך להיות רחב, בהתאמה לזרבובית. צבע כפתור האף משתנה, משחור – לכלבים בעלי מסכה שחורה, דרך צבע חום בעל פיגמנטציה חזקה וברורה – בכלבים בעלי מסכה חומה ועד לצבע חום בהיר לכלב חסר מסכה (המכונה לעיתים גם מסכה אדומה).

אופי

כגזע לחימה עתיק, הדוג דה בורדו מחונן ביכולת שמירה, אותה הוא עושה בדריכות ואומץ רבים, אך ללא תוקפנות. בן-לוויה טוב, קשור מאוד לבעליו ורב רגש. רגוע, מאוזן, בעל סף גירוי גבוה, לזכר בדר"כ יש אופי דומיננטי.

הידעת?: יש המספרים כי בעת המהפכה הצרפתית חיו כלבי  דוג דה בורדו באחוזות אצילים, וכי הם מסרו את חייהם בהגינם על בעליהם ורבים הושמדו יחד עם בעליהם.

דןג דה בורדו - צילום אסף קנדלר
דוג דה בורדו בצרפת - צילום אורית נבו
גורי דוג דה בורדו צילום ליאת גטניו

אף ששמו ניתן לו רק במחצית המאה ה- 19 הדוג דה בורדו הינו אחד הגזעים העתיקים שנוצרו בצרפת. יש הטוענים כי גזע זה הינו הקרוב ביותר למולוס העתיק של אירופה. כמו בגזעי המולוסר האחרים גם לגבי מוצאו של הדוג דה בורדו קיימות סברות שונות, ששתי המרכזיות שבהן מדברות האחת על אב קדום, גדול גוף ופחוס אף, שעשה דרכו, לפני כשלושת אלפים שנה, מטיבט והודו, דרך מסופוטמיה, לאיי יוון ומשם לרומא, ועם הלגיונות הרומאים התפשט על פני כל אירופה – במקרה של הדוג דה בורדו עד לארץ הגאלים. ותיאוריה שניה, לא פחות מרכזית, הטוענת כי מוצאו של הגזע בצרפת עצמה שם התפתח באופן עצמאי במשך הדורות. בימים עברו שימש הדוג דה בורדו במגוון של שימושים: צייד (גם של חזירי בר ודובים), קרבות ככלבם של הגלדיאטורים (למול מגוון רחב של סוגי בעלי חיים מכלבים ושוורים ועד דובים), שמירה, עזרה לרועי בקר ומשיכת משאות. בסוף ימי הביניים הפכו הגלדיאטורים לנוהגי בקר וכלביהם התאימו עצמם לעיסוק החדש, כאשר גם הצורך בכך פחת הפך הגזע לשומר אישי. הדוג דה בורדו (כגזעי מולוסר אחרים) היה לעיתים קרובות כלבם של הקצבים. אין זה פלא, שכן בימים עברו לא כל אדם יכול היה להרשות לעצמו את המותרות של האכלת כלב כה גדול. אולם גם הקצבים לא חיפשו אוכלי חינם והדוג דה בורדו שימש אותם במגוון שימושים כגון ריתוק והובלת שוורים או משיכת עגלות ברזל עמוסות בשר.  בהקדמה לחוברת המועדון שנדפסה ב-1980 כותב הפרופ' טריקה: "הדוג דה בורדו שימשו למטרות רבות, אולם תפקידו ככלב קרבות הוא שהביא לתהילתו של הגזע, כמו גם לשם רע שרכש לעצמו. השם הזה היה מושרש כה עמוק בשפה הצרפתית עד כדי כך שנהוג היה לתאר אדם בעל מזג תוקפני כבעל "מזג של דוגה".  במחצית השניה של המאה ה-19 הוגדרו שלושה טיפוסים שונים של הגזע. הטיפוס הפריזאי – התאפיין בתכונות שהגיעו מהמסטיף האנגלי. הטיפוס הטולוזי – שקראו לו גם ה"טיפוס הדרומי" ובו ניכרה השפעת הפרו דה פרסה, הדוגה הספרדי. והטיפוס הבורדוליאני – מאזור בורדו. טיפוס זה דומה מאוד לתקן בן ימינו. בנוסף היה מוכר גם ה-דוגין (DOGUIN) – דוג דה בורדו קטן, מעין עירוב בין דוג דה בורדו ובולדוג.

תערוכת הכלבים הראשונה בצרפת נערכה בשנת 1863 ב"גני האיקלום" שבפריז. השתתפו בה 1,000 כלבים. בקטלוג התערוכה אנו מוצאים את האזכור הראשון של "Dogue De Bordeaux" כגזע. מנצח הגזע היה כלב ענק בשם Magentas שגובהו הגיע ל- 70 ס"מ. הדוג דה בורדו הראשון שנרשם בספר הגידול הצרפתי היתה כלבה בשם Lionne בצבע חום עם מסכה שחורה, ילידת  1884. עד שנת  1911 היו רק רישומים בודדים בספר הגידול ומשם מתחילים המספרים לעלות. כמו גזעים גדולים אחרים סבל הדוג דה בורדו קשות בעת מלחמת העולם הראשונה. במלחמה שימשו כלבי דוג דה בורדו כנושאי אלונקות משדה הקרב. בשנת 1930 הוקם מועדון הגזע הקיים עד היום והמהווה את הסמכות המרכזית של הגזע בעולם: Societe des Amateurs du Dogue de Bordeaux, הידוע גם כ-SADB. מלחמת העולם השניה שבה ופגעה בגזע קשות ורק פרטים מעטים של דוג דה בורדו נותרו בצרפת עם תום המלחמה. ההתאוששות המלאה של הגזע לא הגיעה אלא בשנות ה- 70 של המאה ה- 20. את המאה ה- 21 החל הגזע בצרפת ברגל ימין, כאשר בתערוכת המועדון בשנת 2000 השתתפו 177 כלבים.
 

עורו של הדוג דה ברודו עבה, חופשי ורפוי. הוא מתאפיין בקפלים בעיקר בראש ובצוואר. עם זאת אין הדוג דה בורדו סובל מעודף עור ניכר והעור אינו רפוי ומתדלדל יתר על המידה. אין לעודד קפלי עור על הגוף עצמו. צבעו אחיד, בכל גווני החום, ממהגוני, דרך צהוב, לאיזבלה (צבע קפה-בחלב). כתמים לבנים מוגבלים מותרים על החזה וקצוות הגפיים.

8-11

הגובה צריך להתאים פחות או יותר להיקף הגולגולת.

זכרים: 60-68 ס"מ בשכמה. נקבות: 58-66 ס"מ בשכמה.

משקל: זכרים: לפחות 50 ק"ג.  נקבות: לפחות 45 ק"ג.

 

בריאות/בדיקות טרם הרבעה

קיימת חובת בדיקת אגן (היפ דיספלזיה) מותר להרביע עם זכרים בעלי סיווג אגן עד C ועם נקבות בעלות סיווג אגן עד D.  בנוסף מומלץ לערוך אקו לב לוודא שאין הגדלה של הלב ולבצע בדיקה גנטית ל- מHFH – Hereditary Foot Hyperkeratosis

הגזע בישראל

הגזע הגיע לישראל במחצית שנות ה-80 ומאז ידע ימים של פופולאריות גדולה, במיוחד בשנות הת-90 ותחילת שנות ה-2000  ולאחר מכן ירידה מסויימת בפופולאריות שלו, הישראלים אוהבים את הדוג דה בורדו, את צורתו המיוחדת ואישיותו הכובשת וניתן לראות ענקים חומים אלו כמעט בכל עיר בישראל.

פעילות גופני, מתונה חשובה, רצוי הליכות בקצב מתון. 

 

הגזע לא דורש טיפוח מיוחד.  בעונות מעבר יש נשירה משמעותית, הברשה ותזונה נכונה תטפל ותמזער את הנשירה.

 

משמעת בסיסית

למי שאוהב כלבים גדולים, בעלי נוכחות משמעותית, שלא דורשים פעילות גופנית ניכרת, ולא חוששים מקצת ריור (ואל תאמינו למה שראיתם בסרט טרנר והוטצ…)